אוקראינה, אוסטרליה, הבחירות בישראל וגל הפיגועים הסיטו הצדה ידיעה קטנה שיצאה השבוע מרמאללה. ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, מינה צוות שרים מיוחד ואת קרן ההשקעות של הרשות כדי לקדם יחד עם המצרים את הקמתו של שדה הגז "מרין". הפלסטיני הממוצע אומנם הגיב בפיהוק, אבל הפרויקט הזה עשוי לשנות את חייו.
דיווח: ישראל תאפשר לרשות הפלסטינית להפיק גז טבעי מול חופי עזה
קידוח "מרין" התגלה בשנת 2000 בידי בריטיש גז הבריטית בעומק כ־30 ק"מ מחופי עזה. למרות התגלית החשובה וצרכיה המיוחדים, התקשתה הרשות הפלסטינית להופכו למעשי. התנגדות ישראלית בלמה את האצת המיזם. נוסף עליה, משקיעים ראו אזור מלחמה ואמרו שלום. בשנים האחרונות במיוחד התאמצו המצרים להניע את המיזם, ועתה דומה כי רשמו פריצת דרך. בשיחות חשאיות הם הצליחו להביא את ישראל להסכים להקמת האסדה. ההסכמה הישראלית ניתנה, ובלבד שחמאס לא תהיה חלק מן הפרויקט.
לפי ההבנות שהושגו, תוקם שותפות משולשת להפקת גז מקידוח "מרין". היא תכלול את הרשות הפלסטינית, הבעלים החוקיים על השדה, ולצדה תאגיד CCC, חברת השקעות ערבית שמרכזה באבו דאבי ובאתונה, ובעליה הם אנשי עסקים פלסטינים המקורבים לאש"ף. הצלע השלישית היא מצרים, שאותה מייצגת חברת הגז הממשלתית. זהו תאגיד ענק שגרעין השליטה שלו נתון בידי מנגנון המודיעין הכללי. ארגון זה כפוף לגנרל עבאס כאמל ולנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, והוא ה"מוח" מאחורי מדיניות הגז המצרית באזור.
לפרויקט הגז הפלסטיני הביאו שליחי המודיעין המצרי לא רק אינטרס מסחרי אלא גם את המיומנות שלהם בתיווך. ההבנות שהושגו עם הרשות הפלסטינית, והמגעים עם ישראל, מבטאים את רוח התקופה, בדומה למקרה הלבנוני: בענף הגז האזורי, כל מהלך הוא גם התפתחות מדינית.
שותפות הגז המצרית־פלסטינית תממן את הקמת האסדה בשדה "מרין" ותחלץ את הגז מן האדמה. מצרים, לא במפתיע, תהיה הלקוח המרכזי.
צינור שייצא מן האסדה יגיע לעיר המצרית אל־עריש. אחרי פרק זמן של כמה שנים שייקבע מראש, יונח צינור הולכה נוסף מן האסדה לנמל עזה. ממנו יועבר הגז לתחנת הכוח במרכז הרצועה. תחנת זו, הפועלת באמצעות סולר, תעבור לשימוש בגז בלבד. הכמות שיספק שדה "מרין" תעניק לאוכלוסיית הרצועה חשמל 24 שעות ביממה. הרשות הפלסטינית, כריבון החוקי על השדה, תגרוף את הרווחים מן הלקוח המצרי. רווחיה יסייעו לא רק להאיר את עזה, אלא גם לייצב את מצבה הכלכלי הרעוע.
ההבנות הללו עוד דורשות חתימה על חוזים בטרם ייכנסו לעבודה, אבל דומה כי בשלב הזה דבר אינו מפריע למיזם לנוע. אלא אם שותפיו יניחו בפניו מכשול בעצמם. השאיפה של כל הצדדים היא לחתום על ההסכמים עד סוף 2022. לפי ההערכה, יחלפו חמש שנים לפחות עד שתחולץ ממנו טיפת הגז הראשונה. הכמויות בשדה "מרין" אינן אדירות. זה שדה קטן יחסית, אבל הוא מספיק כדי לשמש לצרכים מסחריים, לפתור את בעיית החשמל של עזה, ולהעניק לרשות את החמצן הכלכלי שלו היא זקוקה.
סיסי מאגף את ארדואן
אם קידוח "מרין" יעמוד על רגליו, תהיה זו הצלחה נאה לדיפלומטיה המצרית. אין מדובר בעוד ליטוף כלפי הפלסטינים. זהו מהלך אסטרטגי, רב־השפעה, שקושר יחד את כל הקצוות ומחזק מאוד את מעמדו של סיסי במועדון הים תיכוני. הוא אף סולל את דרכה של קטאר החוצה מעזה, ובהתאם לכך מקטין את השפעתה.
הקטארים כבר הניחו יסודות לתוכנית משלהם לפתור את בעיית החשמל. השליח הקטארי לרצועה, איש העסקים מוחמד עמאדי, דחף ליישם אותה, ונבלם בהוראה מתל אביב. לפי המיזם שלו, תחנת הכוח של עזה תעבור הסבה ותופעל באמצעות גז ישראלי שיגיע בצינור מאשקלון. את הזרמתו יממנו הקטארים. בתמורה, הם יגבו מן הצרכן הפרטי את התשלום, וזו תהיה הכנסתם. התוכנית סוכלה בידי שר הביטחון גנץ. עתה באים המצרים ומנחיתים על הקטארים מכה נוספת.
דוחא אומנם לא אמרה את מילתה האחרונה בסיפור הזה, אבל היא שחקן משני. הסיפור המעניין באמת הוא סיסי. נשיא מצרים מחזיר לארצו, בשקדנות מתמדת, את המעמד האזורי שאבד לה בשנותיו של מובארק. אמרו דווקא על ארדואן כי הוא מנסה להשיב לטורקיה את המעמד שהוקנה לה בימי האימפריה העות'מאנית. ארדואן ניסח חזון תמהוני, ולפיו האגף הזה של הים התיכון שמור לטורקיה, מתוקף בעלותה ההיסטורית עליו. בזמן שארדואן היה עסוק במאמצים לגזול מאחרים את משאביהם היקרים או לאיים עליהם, סיסי בא עמם בברית ולמעשה חטף את הנכסים שארדואן ייעד לעצמו. הוא עשה זאת בדיפלומטיה רכה ונעימת סבר.
לפני שלוש שנים הקים סיסי את פורום הגז של מזרח הים התיכון, שבו חברות שש מדינות והרשות הפלסטינית. הוא לא נתן לאף מחסום פוליטי להכשילו. אל מצרים, ירדן, איטליה, יוון וקפריסין צירף את הרשות הפלסטינית, אף שאיננה מדינה, ואת ישראל, השנואה אצלו בבית - עד שזה מגיע לאינטרסים העליונים של קהיר. כך השליך את טורקיה החוצה מארגז החול, ויצר מחויבות אסטרטגית כלפיו אצל שלוש מדינות אירופיות. מצרים בהנהגתו הפכה למעצמת גז אזורית. היא רוכשת גז מישראל כדי לייצאו לאירופה במחיר משתלם, משקיעה בגז הפלסטיני, ובאמצעות הצינור הערבי החדש חותרת לספק גז אף ללבנון, לירדן ולסוריה. ועוד ידה נטויה.
כל הממשלות באזור, וגם השחקנים הקטנים, למדו בשנים האחרונות את כוחו של הגז. לא כמקור אנרגיה בלבד, וכתחליף נקי לפחם ולדלק, אלא גם כגורם מייצב בסכסוכים ובעתות מתיחות. לא רק שהוא מרסן, אלא אף זמין כמעט לכולם. לישראלים העשירים, לפלסטינים העניים, לפושטי הרגל הלבנונים ולמצרים, שנאלצים להאכיל 100 מיליון פיות מדי יום. ויש חברות בינלאומיות שישמחו לחלץ אותו מקרקעית הים, ואחרות שיניעו או יזרימו אותו, ויש לקוח גדול – אירופה הגדולה והעשירה - שמצפה לו בנפש חפצה. הגז הוא ברכה שהורעפה על האזור הזה.
מה עמדת חמאס בסוגיית "מרין"? עבור כל הצדדים, הווטו הישראלי על שיתופה התקבל ברצון. יותר מכולם שמחה בו הרשות הפלסטינית. הוצאת חמאס מן הפרויקט היא מתן תוקף לריבונות של רמאללה, והצהרה של האחים המצרים כי ליריבים מחמאס אין מעמד משפטי בנוגע למשאב הטבע הפלסטיני החשוב ביותר. אבל בחמאס, תתפלאו, שמחו על ההתפתחות החדשה. כי מה אכפת להם. אחרים יעבדו קשה, והם יקבלו גז חינם. שהרי מי מנהל את רשות החשמל בעזה. ומי מוכר את החשמל מתחנת הכוח לאזרחים. עבורם הגז של "מרין" הוא מתנה לאוכלוסייה, וגם משאב שממנו יפיקו רווח באמצעות המיסוי שיטילו, כדרכם, על הצרכן הפרטי.
סימן השאלה נוגע דווקא לחלוץ המרכזי בסיפור, והוא הרשות הפלסטינית. היא הבעלים החוקיים על השדה, אולם מצבה אינו יציב ועתידה לוט בערפל. אין לדעת מי יעמוד בראש הרשות בעוד חמש או שש שנים וכיצד תיראה. בתסריט קיצון, ייתכן כי אחרים בכלל ינהלו אותה כאשר סילון הגז הראשון יפרוץ מקידוח "מרין".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]